איך לבחור חוג לילדים מבלי לאבד את השפיות?

החודש האחרון היה עמוס ולא פשוט עבורי. שנת הלימודים התחילה ועמה עונת החוגים. ההיצע עצום, הילדים ברוכים בכישרון וכעת כל שנותר זה לקבל החלטה, לאיזה חוג נרשמים השנה כדי להצמיח בגאווה את דור העתיד למשפחת ברקוביץ. נשמע פשוט? לא ממש. הזמן מוגבל, התקציב גם, אבל הילדים….. הם מבחינתם כל יום לנסות חוג אחר.  אז איך בכל זאת נוכל להצליח במשימה למרות האילוצים והיצע החוגים העצום? להלן כמה תובנות שקיבלתי בעקבות התקופה המאתגרת.

החוגים הם הוצאה כלכלית עבור הורים ויש לנסות להבין מה המטרה שלנו ההורים מהחוגים. האם חוג מציין עבורי כיף או אמור לתת ערך מוסף? בבחירת החוג יש לקחת בחשבון גם את בן/בת הזוג שגם להם יש לעיתים אג'נדה חינוכית ובגיל מסוים יש להתחשב גם ברצון הילד. ואם כל החברות של הבת שלי הולכות לחוג כלשהו, האם הוא בהכרח מתאים גם לבתי? מה יותר חשוב, ההתאמה אליו או העניין החברתי סביבו?

לעיתים ברור לי כאימא לאיזה חוג אני רוצה לשלוח את ילדיי, אך מה לעשות כאשר הילד לא רוצה את אותו חוג ומביע התנגדות? האם צריך להכריח אותו או לתת לו את הבחירה?

בהורות אין שחור או לבן

כמו ברוב נושאי ההורות, אין פה שחור ולבן, כך שאני מאמינה שיש למצוא את האמצע. 

אם לדוגמא, חשוב לך שבנך ילמד נגינה/שפה נוספת אפשר להציב זאת כעובדה, אבל אם יש התנגדות לכלי שבחרת עבורו או לשפה, הציעי לו אופציות אחרות. אולי הוא לא יהיה פנסתרן כמוך, אבל יאהב וינגן היטב בצ'לו….

אני באופן אישי מאמינה שחוגים מטרתם גם לאפשר לילד לחדד כישרון שניחן בו. אם זיהיתי שבני תותח בספורט אז אכוון אותו לתחום בו הוא יפיק את המירב מעצמו. כשילד גדל ומרגיש מוכשר בתחום כלשהו, זה מעלה לו את הערך העצמי ואת הביטחון. הוא חש תחושת מסוגלות שזולגת גם לתחומים נוספים בחייו. אם ראיתי שבתי מוכשרת בריקוד, אתן לה להתנסות במגוון רחב של סגנונות (בלט, מחול, התעמלות אומנותית וכו') בכדי שהיא תוכל לבחור לאיזה סוג ריקוד היא הכי מתחברת.

זאת הסיבה שתמיד תחילת עונת החוגים זה כאוס אחד גדול עבורי, בו כל הזמן הולכים לשיעורי ניסיון ובודקים את השטח. אבל החודש הקשה הזה מוכיח את עצמו כי אחרי זה ילדיי מתחילים בכיף את החוגים ויודעים שהייתה להם מילה בנושא, כי כשילד מעורב בבחירת החוגים שלו הסיכויים שיתמיד בו גבוהים יותר.

חשוב לזכור – הילדים שלנו הם לא אנחנו!

לעיתים, לנו ההורים יש לא מעט ציפיות מילדינו. יש לנו סוג של פנטזיה שהם יהיו דומים לנו. אך מה קורה כשהם לא רוצים ללכת במסלול שלנו? ייתכן ונכעס, ניעלב, נתעצבן ונתאכזב. אך חשוב שנזכור – הילדים שלנו הם לא אנחנו! יש להם שאיפות, רצונות וחלומות משלהם. אל לנו להראות להם אכזבה רק כי הם שונים מאיתנו. עלינו לקבל את השוני ולעטוף אותם באהבה ובתמיכה ולא בביקורת מרומזת וישירה.

שניני שלי בשלב שהיא רוצה להידמות לי. היא נהנית ללכת לחוג שאני הייתי בו בתור ילדה, שואלת שאלות איך אני הייתי, מבקשת לראות תמונות וממש רוצה להיות "מתעמלת כמו אימא". ומנגד יש לי את אריאלי, שבשיחה עימו לגבי בחירת החוגים השנה אמר לנו שהוא כנראה לא יבחר כדורסל (נראה לי שכולם יודעים מאיזה תחום בספורט בעלי, גיסי וחמי מגיעים) והוסיף: "אימא, אבא, לא כל ברקוביץ חייב להיות בכדורסל – אני יכול להיות גם בספורט אחר". והאמת – הוא צודק! השבנו לו שאנו נותנים לו את הבחירה להחליט לאיזה חוגי ספורט הוא רוצה ללכת ואנו נחליט איזה חוגי מחשבה וערך מוסף הוא יקבל השנה.

אנחנו צריכים להזכיר לעצמינו כל הזמן שהתפקיד שלנו הוא לא תמיד לבחור עבורם אלא לעזור להם לבחור נכון ולהדריך אותם. לעיתים הבחירה שלהם לא תמצא חן בעינינו, אך חשוב לפעמים לאפשר להם להתנסות ולבדוק "על בשרם" את בחירתם. אם אתם מתקשים לבחור, שבו והכינו יחד רשימה של החוגים שאתם רוצים עבורם. השוו מול מה שהם רוצים ונהלו דיון כך שתגיעו לעמק השווה. וזכרו – תמיד תנסו לתת לילדים שלנו להיות מי שהם – ללא שקי הציפיות שלנו על גבם.